פסק-דין בתיק ת"א 475/09

המנוחה, גב' עדה גרשוביץ ז"ל (להלן : "המנוחה"), היתה הבעלים של דירה המצויה באילת.

ביום 21.8.2006 נכרת הסכם שכירות בין המנוחה, באמצעות הנתבע 2 מתווך העסקה (להלן: "המתווך"), לבין הנתבע 1 (להלן: "השוכר"), לפיו השכירה המנוחה את הדירה לשוכר לתקופה של 12 חודשים, החל מיום 20.8.2006 ועד ליום 19.8.2007.

המנוחה נפטרה ביום 1.11.2006. לאחר מועד פטירתה, הועברו הזכויות בדירה לתובעות, שהינן בנותיה ויורשותיה החוקיות.

התובעות הגישו נגד השוכר שתי תביעות. האחת, תביעה לפינוי, בה נטען כי השוכר הפר את הסכם השכירות ולא פינה את המושכר במועד, אלא המשיך לאחוז במושכר ללא רשות. השניה, תביעה כספית שעניינה תשלום דמי שכירות שלא שולמו ופיצוי בגין הפרשים ביחס לדמי שכירות ראויים וכן פיצוי מוסכם בגין אי פינוי המושכר במועד.

ביום 24.12.2009 תוקן כתב התביעה לבקשת ב"כ התובעות כך שהמתווך צורף כנתבע נוסף לתביעה הכספית. בנוסף, תוקן סכום התביעה כך שהתביעה תכלול את מלוא פרק הזמן שבו שהה השוכר בדירה, וזאת על רקע המשך החזקתו בדירה, עד ליום 21.8.2009.

לאחר שהשוכר פינה את הדירה והחזיר את החזקה בה לידי התובעות, התייתר הדיון בתביעת הפינוי ונותר לדון בתביעה הכספית המתוקנת.

לגרסת התובעות, תקופת השכירות הסתיימה ביום 19.8.2007.

על פי טענת התובעות, ביום 29.9.2007 פרצה שריפה בדירה והתובעות כיסו את כל התשלומים בגין השריפה ואף שיפצו את הדירה, וזאת למרות שבאותו מועד תקופת השכירות כבר חלפה והשוכר כבר היה מצוי בהפרה של הסכם השכירות וסירב להשיב את החזקה בדירה לידיהן.

ביום 23.12.2007 שלח השוכר מכתב לתובעות בו ביקש פיצוי על הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב השריפה.

לטענת התובעות, בפגישה שנערכה בין הצדדים בחודש אפריל 2008 באילת, הוסכם כי התובעות יוותרו על שכר דירה לחודשים 10/2007 ועד 4/2008 תמורת ויתור התובע על כל טענותיו לנזקים בקשר לשריפה ותמורת פינוי הדירה בחודש 5/2008.

לטענת התובעות, חרף המוסכם בין הצדדים, השוכר לא פינה את הדירה בחודש מאי 2008 אלא בחר לשלם לתובעות בהעברה בנקאית סך של 3,600 ש"ח עבור החודשים 5/2008 ו-6/200. כל זאת כאמור, בניגוד למוסכם בין הצדדים לפיו על השוכר לשלם עבור חודש 5/2008 בלבד ולפנות את הדירה.

ביום 11.8.2008 פנו התובעות לשוכר במכתב דרישה לפינוי המושכר עד ליום 18.8.2008, מועד בו לפי עמדתן פקע חוזה השכירות המוארך. כך גם נדרש השוכר לשלם יתרת שכר הדירה עבור התקופה בין 18.7.2008 - 18.8.2008 בסך של 1,800 ש"ח.

לטענת התובעות, מאחר והשוכר לא נענה לדרישתן ובחר שלא לפנות את הדירה  בתום תקופת השכירות, הוגשה ביום 12.3.2009 תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המושכר (ת.א 475/09). בפועל, השוכר המשיך להחזיק בדירה עד ליום 21.8.2009. עבור החודשים בהם החזיק השוכר את הדירה, המשיך לשלם לתובעות את דמי השכירות כפי שנקבעו בהסכם השכירות, באמצעות העברה בנקאית.

לטענת השוכר, טרם סיום הסכם השכירות בחודש יוני 2007 הוא פנה אל המתווך ושאל לגבי הארכת תקופת השכירות. לגרסתו, המתווך אישר לו כי תקופת השכירות תוארך לשנה נוספת. עוד נטען, כי השוכר הבין מדברי המתווך, כי ניתנת גם הסכמה להארכת תקופת השכירות למשך שנתיים נוספות.

ביחס לטענה זו של השוכר משיבות התובעות, כי הארכת ההסכם על ידי המתווך נעשתה בלא הרשאה, ועל כן אין לה תוקף. לחלופין - אם יסתבר כי להסכמה זו של המתווך יש תוקף מחייב, הרי שעל המתווך לפצות אותן בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך שפעל ללא הרשאה ותוך חריגה מהסמכות שניתנה לו לעניין השכרת הדירה.

בתצהיר של המתווך, אשר צורף לבקשת השוכר למתן רשות להגן, נטען על ידי המתווך כי ביום 19.8.2007 הוארך החוזה לתקופה של שנה נוספת כאשר הארכת החוזה בוצעה בעל-פה ועל פי הסכמת בעלת הדירה.

עוד מסר המתווך בתצהירו האמור, כי סמוך למועד הארכת החוזה בעל-פה, פנה אליו השוכר ושאל אם הוא יוכל להמשיך את תקופת השכירות מעבר לתקופה שהוארכה באותה עת והוא השיב לשוכר כי על פי דברי המנוחה ניתן להאריך את החוזה לתקופה של שנתיים.

במסגרת תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם המתווך, נטען כי לקראת סוף תקופת השכירות, בחודש יוני 2007, פנה אליו השוכר בבקשה להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת עד יוני 2008, והוא אישר לשוכר הארכת תקופת השכירות לפרק זמן זה, כאשר לכך גם ניתן אישור ע"י התובעת 3 נוכח פטירת המנוחה.

לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים וטרם תחילת שמיעת ההוכחות בתיק, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יינתן פסק הדין על יסוד החומר הקיים בתיק.